<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ו:</h2>
כתוב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה שאם היה הטמא שמן מפעפע ונאסר כלו ע"כ. ודעת מורי רבינו משה ז"ל כדברי האומר שאין אומרין מפעפע אלא על ידי האור ולא על ידי מליחה וכן עיקר.
<h2>דף כג:</h2>
בענין נותן טעם לפגם מותר, כתב המחבר פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה, לא קשיא דהתם להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא, אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם, כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום ע"כ. ואינו נכון כלל דא"כ לפי דבריו פליטת קדרה זו שאינה בת יומה הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח, אבל מכל מקום הבלע עצמו כמות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא שהרי הבלע עצמו לא נפגם מכדי אכילת גר, וכיון שכן ראוי היה שיהא אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה, אם תמצא לו' דאסור לבטל איסורין לכתחלה דאורייתא, וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחלה חתכת נבלה בשתי חתכות היתר מין במינו, ואנן בכל דוכתא קימא לן דקדרה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה, ועוד זו מנין לנו אחר ששיערה התורה פגם היתר באיסורין באכילת גר, מנין להתיר באיסורי תורה בפחות מיכן לדידיה דסבר וכתב דטעמו ולא ממשו דאורייתא, אלא דברים אלו אינן. אבל קדרה שאינה בת יומא שהותרה בשביל שהבלע שבה כיון שנשתהא מעת לעת בידוע שהוא פגום מכדי גר, ואעפ"י שאין זה ניכר כהיתר שבה היינו הוא מפני שתערובתו זה של היתר מחפה עליו בכדי שאינו ניכר, או מתוך רבויו של היתר זה, אבל ודאי בלע עצמו נפגם כדי גר או יותר וכיון שכן א"א לאסור שאין לך דבר שהותר מתוך שנפגם חוזר לאיסורו לעולם, וא"א שלא יהא הוא בגופו פגום לעולם ואפי' גורם לו דבר שלא יהא נרגש, מכל מקום הוא בעצמו פגום. ועיקרן של דברים הפך ממה שכתב המחבר דטפי קיל פגום בעין להיתירא מבלע כלים, דאלו נבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין והכי מוכח בשבועות (כ"ב, ב') בההיא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואלו בלע כלים אסור לכתחלה וצריכין הכשר מפני שבלעו מושבח בשעת בליעה, ואף עכשיו אין פגמו נראה. עוד כתב דקדרה דלאו בת יומה אלו הוה מיתסרא בדידה משערי'. וליתה דקדרה דלאו בת יומה מסתמא נתיבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם, וכבר כתבתיה בפסחים בשמעתא דרב (ל', א') דאמר קדרות בפסח ישברו. ומיהו הא דמקילינן בגמרא בענין נותן טעם לפגם דאמרי' (ע"ז ס"ז, א') אמ' ר' שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדרה זו יתרה מלח וחסרה מלח יתרה תבלין וחסרה תבלין אלא השתא מיהא פגומה, הא ודאי אתיא כהלכתא דקימא לן דטעמו ולא ממשו דרבנן ולהכי מקילינן בה. כללא דמילתא כל היכא דשרינן נותן טעם לפגם, לא סגיא אלא בחדא מתרתי או שהאיסור פוגם בגופו בכדי גר, או שפוגם בתערובתו בכדי שיעור זה אלא שמתוך ריבוי תערובת ההיתר אינו ניכר, או שהאיסור בהיתר טעמו ולא ממשו והוי דרבנן ובהא בפגם כל דהו שרינן, והיינו דאמרינן בגמ' (ס"ז, א') דלא שרינן באיסור פוגם בתערובתו בהיתר אלא בפוגם מתחלתו כגון חומץ אסור לתוך גריסין רותחין, אבל חומץ לתוך גריסין צונן דמשביח והרתיחן דהשתא פוגם אסור, דכיון שמשביח איסור זה בהיתר זה ונאסר ההיתר אע"פ שחוזר ונפגם אסור. ובמאי אילימא דנפגם כלו בכדי גר ומי עדיף האי היתר כי איתסר ליה מדברים האסורים מעיקרן דשרו בשנפגמו, אלא ודאי בפגם מועט וכשפוגם מתחלתו מותר משום דטעמו ולא ממשו דרבנן ואקילו ביה להיתירו בפגם מועט אבל השביח מתחלה ונאסר הכל לא שרינן ליה בפגם מועט. ומסתברא דאית ליה לשמואל חתיכה עצמה נעשית נבלה בכלהו איסורין לבד מבשר בחלב דאית ליה ביה אפשר לסוחטו מותר ולהכי אמרינן בהא דכיון דאיתסר איתסר, אי נמי אפשר דלא אסרינן בהשביח ולבסוף פגם אלא בשני דברים מושבחין והתערובת הוא שפוגמן, ואין בהם פגם כלל בגופן אלא מחמת התערובת.
